הבלוג של לירי

אבא שלי תמיד אומר שהדבר הכי יציב אצלי הוא חוסר היציבות. כבר משחר ילדותי, בכל פעם שנשאלתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי תשובה אחרת. היו שם כמה כוכבים בולטים ללא ספק, כמו: רופאה, וטרינרית, עיתונאית, פסלת, פסיכולוגית ואפילו עובדת בזבל. לא יודעת למה, אבל אז חשבתי שזה מגניב להרוויח הרבה כסף בשביל לעמוד פעמיים בשבוע על דופנה של משאית כתומה ענקית.

אבל כל אלה הם בעצם תסמינים של גיל מאוחר יותר, כי האמת היא שאני לא באמת זוכרת מה רציתי להיות כשהייתי קטנה. יש לי רק זיכרון ילדות אחד בולט, כשביקשתי מהוריי שיקנו לי סוס ונגדל אותו על הגג. מיותר לציין שזה לא עבד.

הזמן לא באמת עשה את שלו. למעשה, הוא רק החמיר את המצב. במהלך השירות הצבאי שלי אבי היקר יצא לפנסיה מוקדמת, שבמסגרתה הוצע לו דיל חד פעמי: מימון כמעט מלא של התואר האוניברסיטאי שלי, כתלות בכך שאתחיל ללמוד עד שנתיים לאחר יציאת אבי לפנסיה.

כתוצאה מכך נאלצתי להתחיל ללמוד פחות משנה לאחר השחרור ועוד גרוע מזה, להחליט מה אני רוצה ללמוד. עשיתי פסיכומטרי ועבודה מועדפת, שהספקתי לסיים איכשהו בתקופה הקצרה שנותרה לי עד הלימודים.

כמו שכבר ציינתי לעיל, בתור בחורה לא החלטית, היה לי קושי רב לקבל החלטה כזאת הרת גורל. בשעתו נראה לי הרבה יותר פשוט לעשות בנג'י בלי חבל מאשר להחליט מה מתחשק לי ללמוד. אולם ידעתי שאילו לא אבחר מקצוע כלשהו שגם ההורים הפולנים שלי יהיו מרוצים ממנו, אמצא את עצמי במטוס הראשון במחלקת התיירים לאיראן. כי אחרי הכל, 30,000 שקל לא הולכים ברגל. בטח לא לפולניה.

לבסוף בחרתי ברוקחות. מה רע בלהיות זבן עבור שכר של רבבת שקלים חדשים בחודש. יצאתי במסע שכנועים עצמי שהפך את רוקחות לחלום ליל הקיץ הרטוב שלי. טיטולים זה הכי, אחי.

ועוד לא ציינתי כמובן את הטיול לסין, שנותר רק בגדר שאיפה לעתיד יחד עם חלום הרוקחות, ולהמשיך עם נטורופתיה ו/או רפלקסולוגיה בסין ולשלבם בבית המרקחת הפרטי והאיכותי שלי, כשאהיה רוקחת נחשבת ועשירה ואפילו מרצה באוניברסיטה העברית. אז זהו, שלא.

לא זו בלבד שהאמנתי בפיקציה הזאת, האמנתי גם בבן זוגי דאז, ילד טבע ירושלמי, שגרם לחלום הרוקחות להיות צונאמי עצום שסחף אותי בחוסר אונים למשהו שבדיעבד בכלל לא התאים לי.

כחודש לפני תחילת הלימודים מצאתי את עצמי לבד בירושלים, במעונות עם עוד שותפה אחת בחדר (שלא נראתה בכלל כמו האקס שלי, איתו קיוויתי לבלות את רוב זמני בירושלים…) ועוד ארבע נוספות בדירה, שהייתה בה ונטה קטנה שהרעישה כמו מינימום מפעל לייצור מאה טון בטון. אבל לפחות הכרתי אנשים איכותיים, חוויתי את השביתה האוניברסיטאית הראשונה בחיי, עשיתי פר"ח כמו כל סטודנט עני, זכיתי לגור באחת הערים היפות בעולם ובעיקר נהניתי, כלומר, ברגעים שבהם לא סבלתי מחוסר הכימיה עם הלימודים. והם היו רבים, לצערי.

ההחלטה לעזוב הייתה, לשם שינוי, חד משמעית ובעיקר חשאית. מעטים היו שותפים לדבר. בתור הבחורה הכי פחות מופנמת שאני מכירה, היה לי מאד קשה לשמור על זה בסוד, בעיקר מכיוון שידעתי שעזיבת הלימודים תפגום בהמשך מימון התואר, ושאני עוד עלולה לשלם בחיי בהרעלת גפילטע פיש.

לכן נרשמתי לתואר אחר ממש רגע לפני גמר ההרשמה. בחרתי בקלינאות תקשורת, ולא כי באמת ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כצפוי, אלא כי זו הייתה האופציה היחידה שנראתה לי סבירה וגם כזו שתציל את הוריי ובעיקר אותי ממפח נפש לאחר עזיבת הלימודים. גם ככה עשיתי להם מספיק בושות, ויי זמיר…

הפרפר ופעמון הצלילה

השבוע, כחודש לאחר שסיימתי את שנה א' ב"חוג להפרעות בתקשורת" (כאילו ש"קלינאות תקשורת" זה לא מספיק פלצני), צפיתי לראשונה בסרט הצרפתי המשובח "הפרפר ופעמון הצלילה". בסרט מתואר טיפול אינטנסיבי בברנש ציני לבבי שמאבד את יכולת הדיבור ואת יכולת התנועה ועוד יכולות אחרות שכולנו לוקחים כמובן מאליו, מעצם היותנו בני אדם. הסרט הזה נכנס אוטומטית לחמישיית הסרטים היפים ביותר שראיתי מימיי, ולא רק משום שהוא דיבר אליי כקלינאית תקשורת לעתיד, אלא בעיקר כי הוא פשוט יפהפה ברמות אחרות.

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כולל פנטזיית הרוקחות שנגדמה בניסיוני להציב את עצמי בדמיוני כמוכרת טיטולים בסופר-פארם, חשתי גאווה ואף סיפוק מזערי על הכוח שטמון בנו כקלינאיות תקשורת ושאולי בכל זאת הגעתי למקום הנכון, חרף כל התלבטויות הבלתי פוסקות שלי לגבי הלימודים. במהלך השנה עוד חשבתי אולי לעזוב ולנסות להתקבל לרפואה, או אולי ללכת ללמוד קולנוע ולנסות את מזלי כמפיקה זוטרית.

בסופו של דבר הקולנוע שיחק תפקיד חשוב בחיי, אבל לא בתור מקצוע לחיים אלא בתור עוזר לבחירת מקצוע לחיים, כזה שמרגש אותי עד דמעות ומביא אותי בחזרה לנקודה שבה אני מודה לאלוהי האגנוסטיקנים על שאני בחיים ויכולה בכלל לבצע את כל הניסויים, הטעויות והתהיות שלי ובסוף להחליט שאין כמו חוסר החלטיות כדי להגיע בסוף לאן שהחיים לוקחים אותי.