הבלוג של לירי

אפתח ב-4 הודאות:
1. אני אוהבת את החיים.
2. אני אוהבת סרטים.
3. סרטו האחרון של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", טלטל את עולמי, אבל לא מהסיבות הנכונות.
4. הפוסט הזה מכיל בסופו פרסומת ג-ל-ו-י-ה לחברת הביטוח כלל, בתיבול חוויות אישיות ואמיתיות.

בראד פיט רדנק יהודי - שווה!

החרדה החלה כבר בשבוע ההקרנה הראשון. פנו אליי שני חברים יודעי דבר ושאלו אם כבר ראיתי את הסרט, שנכנס אליהם אוטומטית ל"חמישייה הראשונה". גם לאחר כחודש של הקרנה, המשיכו להגיע המלצות מחברים נוספים, ושוב נתקלתי בחמישיות ועשיריות מסודרות ואפילו בשמינייה מנומקת.

המלצות חבריי והביקורות המפרגנות לא ריגשו אותי במיוחד ולכן לא רצתי לקנות כרטיס, בעיקר מהסיבה הפשוטה שמעולם לא הייתי חובבת טרנטינו גדולה (את הסרט היחיד שלו שאהבתי, "ספרות זולה", ראיתי 3 פעמים. בפעמיים הראשונות נרדמתי באותה הנקודה בדיוק – סצנת המסעדה המפורסמת, עוד לפני שהתחיל בכלל הריקוד הסוער של אומה וטרבולטה. בפעם השלישית דווקא ראיתי עד הסוף ואפילו אהבתי!).

בסופו של דבר ראיתי את הסרט. בעיני היה נחמד, אבל קצת יותר מדי פומפוזי בשבילי, או במילים אחרות – "טרנטינואי" משהו. למען האמת, הוא לא נכנס אפילו לעשרימיה, על אף שנהניתי.

לא מזכיר לכם את טים ברטון?

הטלטלה האמיתית, אם כן, הייתה ביני לבין עצמי, כשניסיתי לגבש לעצמי עשירייה משלי. הרשימות האלה רדפו אותי במשך חודש לפחות. אפילו בכל פעם שהתעוררתי לפיפי באשמורת הלילה, הרשימה ריחפה מעל ראשי ואיימה על שנתי בחלומות הזויים עם עצי טים ברטון מעוגלים שמדברים צרפתית וסרטים שמתחננים בפניי על ארבע להיכנס או לצאת מהרשימה הנחשקת.

כל מי שקורא מדי פעם עיתוני תרבות, כמו: פנאי פלוס, "פרומו" של מעריב, "7 לילות" (ידיעות) או "גלריה" (הארץ) וכו', בטח נתקל מדי פעם ברשימת סרטים פייבוריטים של מביני עניין.
תמיד החשבתי את עצמי אוהבת קולנוע, אבל אף פעם לא באמת הצלחתי לגבש לעצמי עשירייה אמיתית כזאת.
לבסוף הצלחתי להרכיב סוג של רשימה מגובשת ובעלת מספר ראשוני ידוע לשמצה, אבל אני עדיין חרדה לנוכח הידיעה שהושמטו ממנה כל כך הרבה סרטים מצוינים.
בנוסף, אני מודעת לביקורות מצד יודעי הדבר שכבר ציינתי לעיל. אני בטוחה שיהיה להם מה להגיד. לכן אני שוב מתנצלת, אני באמת לא אוהבת את טרנטינו, וגם עוד לא ראיתי את "הסנדק".
מזל שאני לא מעניינת אף אחד, אחרת יכולתם לראות אותי נפרדת מכם לשלום בטרנטינו סטייל בניסיון לגבש חמישייה…

ובכן, מכיוון שהגיעה השעה, ללא סדר ספציפי – כי זה באמת כבר יותר מדי בשבילי, קבלו אותה:

אמלי כפרה עליה

1. אמלי.
2. הפרפר ופעמון הצלילה.
3. שמש נצחית בראש צלול.
4. הניצוץ.
5. Amores Perros.
6. בעבור חופן דולרים.
7. המספריים של אדוארד.
8. טריינספוטינג.
9. פול מטאל ג'קט.
10. המבוך של פאן.
11. ביג לבובסקי.
12. המסע המופלא (מיאזאקי).
13. שלישיית בלוויל.

זוכרים שאמרתי שאני אוהבת גם את החיים?

אם כן, הרשו לי לסגור את הרשימה בהמלצה: ביטוח "כלל" (לא ספאם! אל תהיו רעים!) השיקו אפליקציה חדשה שיוצרת סרט קצרצר על החיים שלכם. אמנם לא ברמה של פליני או קובריק, אבל באורח מפתיע הסרטון הזה דווקא הצליח להוציא ממני חיוך ואפילו לגרום לי להרגיש קצת טוב עם עצמי.
אולי בהשארתו ובהשראת הרשימה המלבבת שלי תוכלו גם אתם להרכיב רשימה משלכם ולשתף אותי (:  

גם אני חיה בסרט

ללינק ישיר להרכבת סרטון משלכם – http://www.yourlife.co.il/

בנימה אופטימית זו – הארות, הערות, המלצות, הסתייגויות, כאפות, לאפות, חיבוקים, נשיקות – להנהלה.

לכן החלטתי לעשות מעשה ולחסוך לכולכם ובעיקר לעצמי, ולרכז כאן את הפעילויות המרגשות שעשיתי החופש:

1. עבודה – Albeit macht frei. אין מה לעשות, מתישהו גם אני אצטרך לעזוב את הבית.
2. מדונה – מסתבר ששווה לעבוד קשה. מאחר שאני עובדת במלון שבו הצוות של מדונה התארח, זכיתי ב-4 כרטיסי VIP נוצצים להופעה ההמונית הראשונה בחיי. היה אלכוהול חינם. מגניב.
3. שלמה ארצי בקיסריה – חייבת להבהיר שלא הלכתי לשם מבחירה חופשית. מי שמכיר אותי טוב יודע את זה. אין גבול למה שעושים בשביל בני זוג.
4. חתונות והצעות נישואין – אם כבר בבני זוג עסקינן, פתאום כולם החליטו להתחתן. רק שלא יזמינו אותי גם לגירושין ויהיה בסדר.
5. חו"ל – הרשו לי לצטט את יורם טהרלב הדגול: "כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו ורק אותי השאירו בחושך השחור". אבל היי, הייתי במוזיאון הילדים בחולון פעמיים: בהזמנה לשקט ובדיאלוג בחשיכה. מומלץ בחום!
6. מבחנים – הצלחתי להרוס לעצמי את החופש פעמיים עם אותו המבחן; את תחילת החופש עם מועד ב' שהצלחתי להיכשל בו ואת סוף החופש עם מועד ג' שעברתי בגבורה, והכל בגלל שלא ניגשתי למועד א' מלכתחילה.
7. כדורגל – הייתי בשני משחקים: אחד מוצלח, שבו הפועל חיפה חביבתי ניצחה את מכבי נתניה, שהיא במקרה הקבוצה שבן זוגי אוהד. השני היה משחק מחריד של נבחרת ישראל יימח שמה. חבורת סמרטוטים.
8. סרטים – התגברתי קצת על הפערים שנוצרו וראיתי לא מעט סרטים טובים החופש, ביניהם אפילו סרט שזכיתי לראות מטעם קולנוע לב. היה אלכוהול חינם. כיף.
9. שופינג – 5 זוגות נעליים, 3 שמלות, 3 חולצות. יכולהיות שפספסתי משהו. ובכל זאת, too much is never enough!
10.  חברים – השארתי אתכם לסוף מכיוון שאתם הכי חשובים. חוויות מרנינות, כגון: ימי הולדת, טוזיג בפארק הלאומי עם בירה תוצרת בית (אלכוהול חינם!), חברה (מכיתה ג'!) שחזרה משליחות בת שנה בארה"ב, חנוכת בית לזוג חברים טובים מהתיכון, מפגש מרגש עם חברות יקרות מהצבא ועוד מיני מפגשים מהנים למיניהם.

גם שם לא היינו

המקופח הראשי היה בן זוגי שיחיה, שבקושי זכה לראות את זיו עיניי הבורקות מעייפות. לא הצלחנו ליישם אף לא אחת מהמטרות שהצבנו לעצמנו לקיץ:

1. ברצלונה – חצי מחבריי הפייסבוק שלי טסו לשם. מבחינתי זו חצי נחמה.
2. שביל ישראל – אני עובדת בעיקר סופ"שים, הוא אמצ"ש 9-6. חבל.
3. ים – אני קצת מתביישת להגיד שלא הייתי בים בכלל החופש. העיקר שקניתי בגד ים!
4. ויזה לארה"ב – תכננו להוציא לפני הלימודים, כמובן שזה לא יצא לפועל.
5. צימר – לא ברצלונה, לא שביל ישראל, חשבנו גם על צימר ובאופן מפתיע גם זה לא יצא לפועל. מקווים שאולי בנק דיסקונט
   (www.twittertzimmer.co.il) יעזור לנו בנושא. ממליצה גם לכם לנסות (: מה רע בצימר חינם? זה אפילו יותר טוב מאלכוהול חינם!

אז כפי שבטח כבר הבנתם, לא הספקתי להקיף את העולם בשמונים יום, אבל העיקר שנהניתי ומקווה שגם אתם.

בהצלחה בלימודים לכל המתחילים! אופטימיות ברעל (:

אבא שלי תמיד אומר שהדבר הכי יציב אצלי הוא חוסר היציבות. כבר משחר ילדותי, בכל פעם שנשאלתי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, עניתי תשובה אחרת. היו שם כמה כוכבים בולטים ללא ספק, כמו: רופאה, וטרינרית, עיתונאית, פסלת, פסיכולוגית ואפילו עובדת בזבל. לא יודעת למה, אבל אז חשבתי שזה מגניב להרוויח הרבה כסף בשביל לעמוד פעמיים בשבוע על דופנה של משאית כתומה ענקית.

אבל כל אלה הם בעצם תסמינים של גיל מאוחר יותר, כי האמת היא שאני לא באמת זוכרת מה רציתי להיות כשהייתי קטנה. יש לי רק זיכרון ילדות אחד בולט, כשביקשתי מהוריי שיקנו לי סוס ונגדל אותו על הגג. מיותר לציין שזה לא עבד.

הזמן לא באמת עשה את שלו. למעשה, הוא רק החמיר את המצב. במהלך השירות הצבאי שלי אבי היקר יצא לפנסיה מוקדמת, שבמסגרתה הוצע לו דיל חד פעמי: מימון כמעט מלא של התואר האוניברסיטאי שלי, כתלות בכך שאתחיל ללמוד עד שנתיים לאחר יציאת אבי לפנסיה.

כתוצאה מכך נאלצתי להתחיל ללמוד פחות משנה לאחר השחרור ועוד גרוע מזה, להחליט מה אני רוצה ללמוד. עשיתי פסיכומטרי ועבודה מועדפת, שהספקתי לסיים איכשהו בתקופה הקצרה שנותרה לי עד הלימודים.

כמו שכבר ציינתי לעיל, בתור בחורה לא החלטית, היה לי קושי רב לקבל החלטה כזאת הרת גורל. בשעתו נראה לי הרבה יותר פשוט לעשות בנג'י בלי חבל מאשר להחליט מה מתחשק לי ללמוד. אולם ידעתי שאילו לא אבחר מקצוע כלשהו שגם ההורים הפולנים שלי יהיו מרוצים ממנו, אמצא את עצמי במטוס הראשון במחלקת התיירים לאיראן. כי אחרי הכל, 30,000 שקל לא הולכים ברגל. בטח לא לפולניה.

לבסוף בחרתי ברוקחות. מה רע בלהיות זבן עבור שכר של רבבת שקלים חדשים בחודש. יצאתי במסע שכנועים עצמי שהפך את רוקחות לחלום ליל הקיץ הרטוב שלי. טיטולים זה הכי, אחי.

ועוד לא ציינתי כמובן את הטיול לסין, שנותר רק בגדר שאיפה לעתיד יחד עם חלום הרוקחות, ולהמשיך עם נטורופתיה ו/או רפלקסולוגיה בסין ולשלבם בבית המרקחת הפרטי והאיכותי שלי, כשאהיה רוקחת נחשבת ועשירה ואפילו מרצה באוניברסיטה העברית. אז זהו, שלא.

לא זו בלבד שהאמנתי בפיקציה הזאת, האמנתי גם בבן זוגי דאז, ילד טבע ירושלמי, שגרם לחלום הרוקחות להיות צונאמי עצום שסחף אותי בחוסר אונים למשהו שבדיעבד בכלל לא התאים לי.

כחודש לפני תחילת הלימודים מצאתי את עצמי לבד בירושלים, במעונות עם עוד שותפה אחת בחדר (שלא נראתה בכלל כמו האקס שלי, איתו קיוויתי לבלות את רוב זמני בירושלים…) ועוד ארבע נוספות בדירה, שהייתה בה ונטה קטנה שהרעישה כמו מינימום מפעל לייצור מאה טון בטון. אבל לפחות הכרתי אנשים איכותיים, חוויתי את השביתה האוניברסיטאית הראשונה בחיי, עשיתי פר"ח כמו כל סטודנט עני, זכיתי לגור באחת הערים היפות בעולם ובעיקר נהניתי, כלומר, ברגעים שבהם לא סבלתי מחוסר הכימיה עם הלימודים. והם היו רבים, לצערי.

ההחלטה לעזוב הייתה, לשם שינוי, חד משמעית ובעיקר חשאית. מעטים היו שותפים לדבר. בתור הבחורה הכי פחות מופנמת שאני מכירה, היה לי מאד קשה לשמור על זה בסוד, בעיקר מכיוון שידעתי שעזיבת הלימודים תפגום בהמשך מימון התואר, ושאני עוד עלולה לשלם בחיי בהרעלת גפילטע פיש.

לכן נרשמתי לתואר אחר ממש רגע לפני גמר ההרשמה. בחרתי בקלינאות תקשורת, ולא כי באמת ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כצפוי, אלא כי זו הייתה האופציה היחידה שנראתה לי סבירה וגם כזו שתציל את הוריי ובעיקר אותי ממפח נפש לאחר עזיבת הלימודים. גם ככה עשיתי להם מספיק בושות, ויי זמיר…

הפרפר ופעמון הצלילה

השבוע, כחודש לאחר שסיימתי את שנה א' ב"חוג להפרעות בתקשורת" (כאילו ש"קלינאות תקשורת" זה לא מספיק פלצני), צפיתי לראשונה בסרט הצרפתי המשובח "הפרפר ופעמון הצלילה". בסרט מתואר טיפול אינטנסיבי בברנש ציני לבבי שמאבד את יכולת הדיבור ואת יכולת התנועה ועוד יכולות אחרות שכולנו לוקחים כמובן מאליו, מעצם היותנו בני אדם. הסרט הזה נכנס אוטומטית לחמישיית הסרטים היפים ביותר שראיתי מימיי, ולא רק משום שהוא דיבר אליי כקלינאית תקשורת לעתיד, אלא בעיקר כי הוא פשוט יפהפה ברמות אחרות.

בפעם הראשונה מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, כולל פנטזיית הרוקחות שנגדמה בניסיוני להציב את עצמי בדמיוני כמוכרת טיטולים בסופר-פארם, חשתי גאווה ואף סיפוק מזערי על הכוח שטמון בנו כקלינאיות תקשורת ושאולי בכל זאת הגעתי למקום הנכון, חרף כל התלבטויות הבלתי פוסקות שלי לגבי הלימודים. במהלך השנה עוד חשבתי אולי לעזוב ולנסות להתקבל לרפואה, או אולי ללכת ללמוד קולנוע ולנסות את מזלי כמפיקה זוטרית.

בסופו של דבר הקולנוע שיחק תפקיד חשוב בחיי, אבל לא בתור מקצוע לחיים אלא בתור עוזר לבחירת מקצוע לחיים, כזה שמרגש אותי עד דמעות ומביא אותי בחזרה לנקודה שבה אני מודה לאלוהי האגנוסטיקנים על שאני בחיים ויכולה בכלל לבצע את כל הניסויים, הטעויות והתהיות שלי ובסוף להחליט שאין כמו חוסר החלטיות כדי להגיע בסוף לאן שהחיים לוקחים אותי.

זְעָקָה קוֹבַעַת בִּי אֶת מִשְׁכָּנָהּ.

מִדֵּי לַיְלָה הִיא מְרַפְרֶפֶת הַחוּצָה 

לָתוּר, בִּקְרָסֶיהָ, אַחֲרֵי דְּבַר־מַה לֶּאֱהֹב.

אֲנִי מְבֹעֶתֶת מִדָּבָר אָפֵל זֶה 

הַיָּשֵׁן בְּתוֹכִי;

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָשָׁה בְּהִתְהַפְּכֻיּוֹתָיו הָרַכּוֹת, הַנּוֹצָתִיּוֹת, בִּמַמְאִירוּתוֹ.

(מתוך "בוקיצה", סילביה פלאת')

 נדמה שאנו חצויות מיסודנו. מכיוון שאינני רוצה להכליל, כנראה שכמעט בכל אחת מאיתנו מסתתר לו מלאך אוהב ושקט, לעומת לוציפר גועש וזועק, שמאיים לפרוץ החוצה ברגעים מסוימים. סילביה ביטאה זאת טוב ממני.

 לאחרונה נתברר לי שהפילוג הזה חזק ממני. הרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית ולא כה חביבה.

החצי העדין - מחייכת ומשחקת בקוביות בנאיביות...

במסגרת עבודתי במלון שרתון ת"א, אני מרבה לנסוע במוניות (על חשבון הברון, כמובן! כלומר, המלון). הווי אומר, זכיתי בכבוד לחלוק את לילותיי עם טיפוסים רבגוניים ומרתקים, וכשאני אומרת "לילותיי" אינני מתכוונת למיטתי, אלא למושב האחורי, ולא במובן הסקסי של המילה. ואילו בטיפוסים רבגוניים, אני מתכוונת לנהגי מונית, ולא לנהגי לימוזינה.

רוב הנהגים האלה רחוקים טריליון שנות אור מלהיות סקסיים, וחרף היותי בחורה פלרטטנית למדי, הדבר האחרון שאני נוטה לעשות לאחר 9 שעות עבודה הוא להתרפק בשעה 2 בלילה על נהג מונית מזדקן מהזן המשובח, כזה שנראה כמו קריקטורה של עצמו ומגדף ללא הפסקה. בטח לא כשאני העייפה והענוגה בשטח.

אולם הגברבר הספציפי הזה שם לו למטרה את החצי התמים והענוג שלי, שישב לצידו במונית (טעות פאטאלית – לעולם אל תשבו מקדימה במונית!) בחצי עילפון לאחר עוד משמרת ארוכה אך מרתקת.

במשך חודשים רבים מיסטר נהגוס רכש את חיבתי, ומשום מה, בשלב מסוים, לא ברור לי איך ולמה, התחלנו הרגל של נשיקות קלות על הלחי, כפי שנהוג לעשות בין ידידים. בשלב הזה, האני הנועזת הייתה אמורה להתעורר כבר מהתרדמת שלה. אבל זה לא קרה.

במרוצת הזמן נהגוס המשיך להרעיף עליי מחמאות ולהיות סופר-דופר-נחמד. מסתבר שגם למר נהגוס היו שני פרצופים… נסענו יחדיו וחלקנו חוויות יומיומיות ובדיחות, והוא אפילו נראה לי די חביב בתור קמט אחד גדול וסורר.

אלא שבשלב מסוים הוא החליט, ככל הנראה, שהוא רוצה להכיר את האני הסקסית שלי, ונסחף קצת יותר מדי. באחת מאותן הנשיקות הסתמיות על הלחי, הוא הזיז את שפתיו בערמומיות ונשק על שפתיי העדינות עם כל הבל הפה המעושן והנלוז שלו. אלוהיי הגועל והחרמה, שכנראה לא היה שם לצידי באותו הרגע, עוד לא טרח להעיר את האני החוצפנית שלי, ואני במשך זמן רב סחבתי את תחושת הקבס בתוכי.

לא שיתפתי רבים בחוויה המזוויעה, ויתרה מזאת, ברוב טיפשותי אפשרתי לחוויה השטנית הזאת לקרות שוב, עד השלב שבו התחלתי לשבת במושב האחורי של המונית, ובהמשך לא לנסוע עם אדון נהגוס כלל וכלל כל עוד נפשי בי.

הסקסית והחצופה - עשה לעצמך טובה ואל תתעסק איתי

בוקר מרנין אחד, אמנם מאוחר אך לא מאוחר מדי, קמה לירי הנועזת וגמרה אומר לשים קץ למעשה הטינופת, התלוננה והפיצה דברי שטנה בדבר נהגוס היקר, שאפילו אינו ראוי לתואר מר, ולא ידע שמעשיו עוררו מפלצת קטנה ומרשעת, שבנבכי נפשה שמה למטרה סמרטוטים מרוטים כגון הנבלה שתוארה לעיל, ובהם להתעלל כל עוד נפשה בה.

"כי אחרי ככלות הכל והתמונה, מישהו יכול בלי כוונה –

מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהי?"