מעשה בריסים
ניסיונותיי הראשונים להתאפר היו בגיל 13 לערך. ברוח התקופה, שהייתה שחורה משחור ורוויה בחוויות אומללות שהייתי מעדיפה לשכוח, המרכיב העיקרי בתהליך היה העיפרון השחור, שמיותר לציין שלא החמיא במיוחד לעיניי הקטנות ממילא, שבדיוק אז התחילו להסתתר מתחת למשקפיים.
למעשה, עבר זמן רב עד שחזרתי לגלות עניין בחדוות האיפור. היו לכך סיבות רבות, בראשן בעיות משקל וחוסר ביטחון, שלא יביישו כל בת ישראל כשרה, או בכלל כמעט כל בחורה בגלובוס. בנוסף, היו סיבות אחרות, כמו חברי הראשון בגיל 16, ילד פרא דתל"ש שלא אהב איפור כלל וכלל, אבל בעצם גם לא ממש אהב אותי…
בהמשך היה זה השירות הצבאי האינטנסיבי, שבמהלכו לא התפניתי במיוחד לפינוקים פיזיים, אלא אם נחשיב את הגימלים הרבים (כמעט 3 חודשים במצטבר) ואת הטיסות במטוסי תובלה קטנים.
לאחר שהשלתי ממשקלי כמעט 15 ק"ג במרוצת השנים, שזה אמנם לא הרבה אך בהחלט משנה, ובדיוק השתחררתי מהצבא חופשיה ומאושרת, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להראות מה אני שווה.
אז עשיתי פסיכומטרי, קיבלתי ציון פלינדרומי חביב והתחלתי לעבוד לראשונה בחיי במקום מסודר עם משכורת שאפשר באמת להתקיים ממנה. לאורך כל התקופה היה לי חבר מקסים, ילד טבע מתוק, שבאורח מפתיע גם לא אהב במיוחד שכבות טיח על פניהן של נשים, בייחוד כאלה שהוא מבלה איתן את רוב זמנו הפנוי.
לפיכך, התחלתי להתאפר ברצינות רק בסביבות גיל 21, לאחר שמוגלי החליט לחפש לו פנתרה אחרת ואני נותרתי לבדי לראשונה מאז גיל 16. פתאום קישטו את פניי פצעונים מופלאים, העליתי בחזרה כמעט את כל הק"ג שהשלתי, הייתי מאוכזבת נורא מהלימודים באוניברסיטה והייתי חייבת להוסיף נופך כלשהו לחיי ולפניי המרוטות, להראות שבכל זאת יש בי משהו מעבר לעיניי הקטנות וחיוכי חושף השיניים.
כך נוספו אט אט פריטים לערכת האיפור שלי – מייק אפ, סומק, מסקרה, ליפ גלוס. נפטרתי מהעיפרון השחור ועברתי לצלליות בהירות שיבליטו וישתלבו עם עיניי הירוקות, ובנוסף להן גם עפרונות צבעוניים, וכמובן שבתור אחת עם OCD מעודן, אני כמעט תמיד מתאימה את האיפור לבגדים שאני לובשת (למען האמת, אני עוד מנסה להיפטר מההרגל להתאים את צבע האטבים לצבע הבגדים שאני תולה על החבל…).
ובכן, בעקבות הסיפור המרגש הזה אני חושבת שאני יכולה להודות שזו פעם ראשונה שאני כותבת בלוג ברצינות, ולמרות שקשה לי קצת עם תחושת המגלומניות שבעניין, זה דווקא נחמד. בייחוד לאור העובדה שעכשיו סוף כל סוף יש לי בן זוג שאוהב אותי ואת איך שאני מתאפרת ואפילו טורח לפרגן על כך על דעת עצמו (:
למעשה, כל הפרולוג הזה הוא ספתח להמלצה על המסקרה החדשה של לנקום, היפנו דרמה, שנפל בחלקי להתנסות בדוגמית חיננית שלה (מסקרה מיניאטורית מקסימה שמתאימה לכל תיק קטן).
התוצאה הסופית מרגשת בהחלט, הבעיה הן התלאות שבדרך, שנובעות כנראה מכך שהמברשת מכילה הרבה מאד צבע, ולכן במשיחה ראשונה הריסים היו כה גדושים בצבע, עד שהם נדבקו האחד לשני ונדרשה התערבות של מברשת ריסים על מנת להפרידם.
מכיוון שהתנסיתי במסקרות רבות בעבר, גם של לנקום, אני יכולה לומר שציפיתי ליותר מהמסקרה החדשה. לפי התוצר הסופי שבתמונה ניתן לראות שאפקט הדרמה אכן מושג, רק חבל שצריך לסבול את הדרמה גם בתהליך האיפור עצמו, עקב נחיצותם של Q-tips רבים ומסיר איפור איכותי בסביבה.
אז בנימה אופטימית זו, עד הפעם הבאה, השתדלנה לאהוב את עצמכן קצת ויהיה בסדר. אני פורשת בינתיים למעשים קצת פחות נרקסיסטיים, כמו לעבוד… (: