הבלוג של לירי

זְעָקָה קוֹבַעַת בִּי אֶת מִשְׁכָּנָהּ.

מִדֵּי לַיְלָה הִיא מְרַפְרֶפֶת הַחוּצָה 

לָתוּר, בִּקְרָסֶיהָ, אַחֲרֵי דְּבַר־מַה לֶּאֱהֹב.

 

אֲנִי מְבֹעֶתֶת מִדָּבָר אָפֵל זֶה 

הַיָּשֵׁן בְּתוֹכִי;

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָשָׁה בְּהִתְהַפְּכֻיּוֹתָיו הָרַכּוֹת, הַנּוֹצָתִיּוֹת, בִּמַמְאִירוּתוֹ.

(מתוך "בוקיצה", סילביה פלאת')

 

 נדמה שאנו חצויות מיסודנו. מכיוון שאינני רוצה להכליל, כנראה שכמעט בכל אחת מאיתנו מסתתר לו מלאך אוהב ושקט, לעומת לוציפר גועש וזועק, שמאיים לפרוץ החוצה ברגעים מסוימים. סילביה ביטאה זאת טוב ממני.

 לאחרונה נתברר לי שהפילוג הזה חזק ממני. הרשו לי לשתף אתכם בחוויה אישית ולא כה חביבה.

במסגרת עבודתי במלון שרתון ת"א, אני מרבה לנסוע במוניות (על חשבון הברון, כמובן! כלומר, המלון). הווי אומר, זכיתי בכבוד לחלוק את לילותיי עם טיפוסים רבגוניים ומרתקים, וכשאני אומרת "לילותיי" אינני מתכוונת למיטתי, אלא למושב האחורי, ולא במובן הסקסי של המילה. ואילו בטיפוסים רבגוניים, אני מתכוונת לנהגי מונית, ולא לנהגי לימוזינה.

רוב הנהגים האלה רחוקים טריליון שנות אור מלהיות סקסיים, וחרף היותי בחורה פלרטטנית למדי, הדבר האחרון שאני נוטה לעשות לאחר 9 שעות עבודה הוא להתרפק בשעה 2 בלילה על נהג מונית מזדקן מהזן המשובח, כזה שנראה כמו קריקטורה של עצמו ומגדף ללא הפסקה. בטח לא כשאני העייפה והענוגה בשטח.

אולם הגברבר הספציפי הזה שם לו למטרה את החצי התמים והענוג שלי, שישב לצידו במונית (טעות פאטאלית – לעולם אל תשבו מקדימה במונית!) בחצי עילפון לאחר עוד משמרת ארוכה אך מרתקת.

במשך חודשים רבים מיסטר נהגוס רכש את חיבתי, ומשום מה, בשלב מסוים, לא ברור לי איך ולמה, התחלנו הרגל של נשיקות קלות על הלחי, כפי שנהוג לעשות בין ידידים. בשלב הזה, האני הנועזת הייתה אמורה להתעורר כבר מהתרדמת שלה. אבל זה לא קרה.

במרוצת הזמן נהגוס המשיך להרעיף עליי מחמאות ולהיות סופר-דופר-נחמד. מסתבר שגם למר נהגוס היו שני פרצופים… נסענו יחדיו וחלקנו חוויות יומיומיות ובדיחות, והוא אפילו נראה לי די חביב בתור קמט אחד גדול וסורר.

אלא שבשלב מסוים הוא החליט, ככל הנראה, שהוא רוצה להכיר את האני הסקסית שלי, ונסחף קצת יותר מדי. באחת מאותן הנשיקות הסתמיות על הלחי, הוא הזיז את שפתיו בערמומיות ונשק על שפתיי העדינות עם כל הבל הפה המעושן והנלוז שלו. אלוהיי הגועל והחרמה, שכנראה לא היה שם לצידי באותו הרגע, עוד לא טרח להעיר את האני החוצפנית שלי, ואני במשך זמן רב סחבתי את תחושת הקבס בתוכי.

לא שיתפתי רבים בחוויה המזוויעה, ויתרה מזאת, ברוב טיפשותי אפשרתי לחוויה השטנית הזאת לקרות שוב, עד השלב שבו התחלתי לשבת במושב האחורי של המונית, ובהמשך לא לנסוע עם אדון נהגוס כלל וכלל כל עוד נפשי בי.

 

בוקר מרנין אחד, אמנם מאוחר אך לא מאוחר מדי, קמה לירי הנועזת וגמרה אומר לשים קץ למעשה הטינופת, התלוננה והפיצה דברי שטנה בדבר נהגוס היקר, שאפילו אינו ראוי לתואר מר, ולא ידע שמעשיו עוררו מפלצת קטנה ומרשעת, שבנבכי נפשה שמה למטרה סמרטוטים מרוטים כגון הנבלה שתוארה לעיל, ובהם להתעלל כל עוד נפשה בה.

 

"כי אחרי ככלות הכל והתמונה, מישהו יכול בלי כוונה –

מתי בפעם האחרונה, עשית משהו בשביל מישהי?"

ניסיונותיי הראשונים להתאפר היו בגיל 13 לערך. ברוח התקופה, שהייתה שחורה משחור ורוויה בחוויות אומללות שהייתי מעדיפה לשכוח, המרכיב העיקרי בתהליך היה העיפרון השחור, שמיותר לציין שלא החמיא במיוחד לעיניי הקטנות ממילא, שבדיוק אז התחילו להסתתר מתחת למשקפיים.

למעשה, עבר זמן רב עד שחזרתי לגלות עניין בחדוות האיפור. היו לכך סיבות רבות, בראשן בעיות משקל וחוסר ביטחון, שלא יביישו כל בת ישראל כשרה, או בכלל כמעט כל בחורה בגלובוס. בנוסף, היו סיבות אחרות, כמו חברי הראשון בגיל 16, ילד פרא דתל"ש שלא אהב איפור כלל וכלל, אבל בעצם גם לא ממש אהב אותי…

בהמשך היה זה השירות הצבאי האינטנסיבי, שבמהלכו לא התפניתי במיוחד לפינוקים פיזיים, אלא אם נחשיב את הגימלים הרבים (כמעט 3 חודשים במצטבר) ואת הטיסות במטוסי תובלה קטנים.

לאחר שהשלתי ממשקלי כמעט 15 ק"ג במרוצת השנים, שזה אמנם לא הרבה אך בהחלט משנה, ובדיוק השתחררתי מהצבא חופשיה ומאושרת, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להראות מה אני שווה.

אז עשיתי פסיכומטרי, קיבלתי ציון פלינדרומי חביב והתחלתי לעבוד לראשונה בחיי במקום מסודר עם משכורת שאפשר באמת להתקיים ממנה. לאורך כל התקופה היה לי חבר מקסים, ילד טבע מתוק, שבאורח מפתיע גם לא אהב במיוחד שכבות טיח על פניהן של נשים, בייחוד כאלה שהוא מבלה איתן את רוב זמנו הפנוי.

 

לפיכך, התחלתי להתאפר ברצינות רק בסביבות גיל 21, לאחר שמוגלי החליט לחפש לו פנתרה אחרת ואני נותרתי לבדי לראשונה מאז גיל 16. פתאום קישטו את פניי פצעונים מופלאים, העליתי בחזרה כמעט את כל הק"ג שהשלתי, הייתי מאוכזבת נורא מהלימודים באוניברסיטה והייתי חייבת להוסיף נופך כלשהו לחיי ולפניי המרוטות, להראות שבכל זאת יש בי משהו מעבר לעיניי הקטנות וחיוכי חושף השיניים.

כך נוספו אט אט פריטים לערכת האיפור שלי – מייק אפ, סומק, מסקרה, ליפ גלוס. נפטרתי מהעיפרון השחור ועברתי לצלליות בהירות שיבליטו וישתלבו עם עיניי הירוקות, ובנוסף להן גם עפרונות צבעוניים, וכמובן שבתור אחת עם OCD מעודן, אני כמעט תמיד מתאימה את האיפור לבגדים שאני לובשת (למען האמת, אני עוד מנסה להיפטר מההרגל להתאים את צבע האטבים לצבע הבגדים שאני תולה על החבל…).

 ובכן, בעקבות הסיפור המרגש הזה אני חושבת שאני יכולה להודות שזו פעם ראשונה שאני כותבת בלוג ברצינות, ולמרות שקשה לי קצת עם תחושת המגלומניות שבעניין, זה דווקא נחמד. בייחוד לאור העובדה שעכשיו סוף כל סוף יש לי בן זוג שאוהב אותי ואת איך שאני מתאפרת ואפילו טורח לפרגן על כך על דעת עצמו (:

 

למעשה, כל הפרולוג הזה הוא ספתח להמלצה על המסקרה החדשה של לנקום, היפנו דרמה, שנפל בחלקי להתנסות בדוגמית חיננית שלה (מסקרה מיניאטורית מקסימה שמתאימה לכל תיק קטן).

 

התוצאה הסופית מרגשת בהחלט, הבעיה הן התלאות שבדרך, שנובעות כנראה מכך שהמברשת מכילה הרבה מאד צבע, ולכן במשיחה ראשונה הריסים היו כה גדושים בצבע, עד שהם נדבקו האחד לשני ונדרשה התערבות של מברשת ריסים על מנת להפרידם.

 מכיוון שהתנסיתי במסקרות רבות בעבר, גם של לנקום, אני יכולה לומר שציפיתי ליותר מהמסקרה החדשה. לפי התוצר הסופי שבתמונה ניתן לראות שאפקט הדרמה אכן מושג, רק חבל שצריך לסבול את הדרמה גם בתהליך האיפור עצמו, עקב נחיצותם של Q-tips רבים ומסיר איפור איכותי בסביבה.

 

אז בנימה אופטימית זו, עד הפעם הבאה, השתדלנה לאהוב את עצמכן קצת ויהיה בסדר. אני פורשת בינתיים למעשים קצת פחות נרקסיסטיים, כמו לעבוד… (: